אם לומר בכנות 

אם לומר בכנות, בכלל לא קל להתנהל בכנות, זה דורש הרבה משאבים, אז למה לנו בעצם?

מי מאיתנו ,שמתנהל בכנות כערך מוביל בחייו, יודע שחוסר כנות דורש מחיר כבד, אני דווקא עוסקת הפעם במחיר שכנות נושאת עימה.

פעמים רבות אנחנו דורשים מאחרים שיהיו כנים איתנו, שיענו לשאלות שלנו בכנות, שיהיו כנים עם עצמם, ואנחנו, מה איתנו- האם אנחנו כנים עם עצמנו, האם זה קשה, קל?

דבר נוסף שחשבתי עליו השבוע הוא, איך אנו יכולים לשלב בחיינו כנות ובו זמנית לפעול מתוך אסטרטגיה לניהול חיינו, מתי נכון לנו להיות כנים? מתי ניתן לומר שכנות "מוערכת יתר על המידה"?

מה כנות יכולה להביא לחיינו שחוסר כנות יכול לקחת? כנות אומנם יכולה לגרום לנו להיות חשופים יותר, פגיעים יותר, נתונים לביקורת,אפילו שקופים לפעמים, אך חוסר כנות לטעמי גובה מחיר כבד של בדידות, השקעת אנרגיה רבה בהעמדת פנים וריחוק.

ילדים לדוגמא, אצלם אין בכלל התלבטות, הם כנים נקודה. אני מצאתי את עצמי – אדם בוגר, מעט נבוכה מהכנות הזו כשהבת שלי אמרה לסבתא שלה, שהיא רוצה שדווקא הסבתא השנייה שלה תבוא לקחת אותה מהגן, אני מיד התערבתי והסברתי (השתדלתי למזער נזקים) ואפילו בתגובה הראשונית שלי הסברתי לבתי ש"זה מעליב" ו"לא אומרים כך", אחרי זה חשבתי, למה בעצם? למה ישר ניסיתי להתגונן מפני הכנות שלה, מה מפחיד אותנו כל כך בכנות, שלנו, של האחר.....הבת שלי כמו ילדים אחרים בני גילה פשוט הביעה רגש אותנטי שעלה בה באותו רגע של שיחה, אותו רגש שהיה יכול להשתנות חצי שעה מאוחר יותר. אצל ילדים יש מנגנון פשוט יותר, מוקדשת הרבה פחות תשומת לב לניתוח, אין מסננים ומה שיש על הלב, קופץ על הלשון ומתגלגל החוצה,ככה זה נראה לי הכי טוב. כמבוגרים עלינו לקחת את המנגנון הזה ולשדרג אותו ולא לעוות אותו כמו שכמה מאיתנו עושים. כנות היא לא שם נרדף לביקורת, כנות היא לא כלי משחק בידנו להשתלח באחר. מנגד, כנות היא לא משהו שמחליש אותנו אלא דווקא מחזק, כנות מראה אותנו באור הטבעי שלנו, מי שאנחנו, מה שאנחנו – הכל תלוי באופן שבו נציג את דברינו, נעביר את המסר, נכוון ונפגע במטרה הרצויה.

ככל שהתבגרתי הרשתי לכנות שבתוכי לצאת יותר יותר, בתור נערה לא הייתי כנה, בעיקר לא עצמי, לא היה בי האומץ ללכת עם האמת שלי, ובכנות אם לומר, לא היה לי האומץ להתאמץ ולחפש אותה.

כך מצאתי עצמי מוקפת בחברים שלא עם כולם הרגשתי בנוח, לא על כולם סמכתי, את חלקם ניסיתי רק לרצות, להשתיק ,לא לשמוע בכנות את מה שיש להם לומר לי, להתחמק, נו – לא להתעמת, מכירים את זה? מי מאיתנו לא מפחד מעימותים? אני מניחה שרובנו לא אוהבים למצוא את עצמנו בזירת העימות, אך התנהלות של הימנעות היא גרועה לא פחות בעיני.

היום, לאחר שעברתי דרך, התבגרתי והתגברתי, אני פתוחה לעימותים. אין בכוונתי לומר שאני מחפשת עימותים אבל אני בהחלט כבר לא עושה הכל בכדי להימנע מהם. אני מעדיפה לומר את האמת ולתת לה להישמע מאשר לתת לה להיות בתפקיד "ניצב" בחיי כ"רואה ואיננה נראית", האמת- יש לה טבע משלה, היא בסוף צצה, מתגלה במלוא הדרה, גם אם לא בפני האחר היא שם "בפנים"- שלנו.

לאחר אימון ממושך אם במכוון ואם בדרך עקיפה למדתי שהכנות היא דרך טובה להתנהל, קל יותר להתמודד עם מה שאנחנו יודעים ומכירים מאשר לנתח, לשער, לחשוב, לנסות לחשוב מה האחר חושב. בחיי הנהגתי הרגל, אני אומרת ואני שואלת – מזמינה כנות לחיי. מי שאני אוהבת אותו – יודע זאת ללא ספק. מי שאינו אהוב ליבי- גם הוא יודע. כשאני כועסת ויש לי מה לומר, אני בודקת האם יש לי אוזן קשבת, במידה ולא מצאתי אחת כזו אני בוחרת בהתנהגות שתואמת את האמת שלי, מה שאני מאמינה בו, בין אם מדובר ב"שלום בית" – יחסים המבוססים על כבוד, יחסי עבודה או שכנות ובין אם אני בוחרת להתרחק ואף להתנתק.

למלא את הבטן והראש בכל אותם דברים שהייתי רוצה לומר סתם מפוצץ לי את הלב, בהחלט לא פרקטי ופוגם באיכות חיי, ולכן אני מחפשת דרך להתנהל מול אותו האדם. יותר קל להתמודד עם מה שמוצא את דרכו החוצה בקול, לאפשר דיאלוג, יש סיכוי טוב שלצד השני יש טיעונים שעשויים לשנות ואולי אף לשפר את הרגשתי או לפחות לעזור לי לשחרר קיטור רק מעצם השיתוף הכנה, מעצם המעשה עצמו, הנטל יורד והמועקה יכולה להשתחרר מעט. יותר קשה, נראה לי בדיעבד, להתמודד עם דברים שלא אמרנו.